החלטה בתיק רע"פ 8671/12

1.             לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז, אשר ניתן על-ידי כבוד השופטים א' טל - סג"נ; מ' ברנט; וז' בוסתן, בעפ"ג 6320-08-12, מיום 6.11.2012. בפסק דינו קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית-משפט השלום בפתח-תקווה, שניתן על-ידי כב' השופטת נ' מימון שעשוע, בת"פ 34521-08-10, מיום 15.7.2012.

           בד בבד עם הגשת בקשת רשות הערעור, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית-המשפט המחוזי מרכז, אשר ניתן, כאמור, ביום 6.11.2012. ביום 2.12.2012, החלטתי לעכב את ביצוע עונש המאסר עד להכרעה בבקשת רשות הערעור.

רקע והליכים קודמים

2.             המבקש הורשע, בבית-משפט השלום, על-פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של כניסה והתפרצות למקום מגורים, לפי סעיף 406(ב), בקשר עם סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); בעבירה של הסתייעות ברכב לביצוע פשע בצוותא, לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], בקשר עם סעיף 29 לחוק העונשין; ובעבירה של החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין.

3.             מעובדות כתב האישום המתוקן עולה, כי ביום 12.8.2010, בין השעות 10:15- 14:30, או בסמוך להן, נהג המבקש ברכבו, ביחד עם אחר (להלן: הנאשם 1), ברחובות העיר פתח-תקווה. בשעה שאינה ידועה במדויק, התפרצו המבקש והנאשם 1, בצוותא חדא, לדירתה של המתלוננת, באמצעות מפתח מותאם או גנוב או בדרך אחרת, וגנבו מן הדירה כ-95 תכשיטים מסוגים שונים, השייכים למתלוננת ולבתה. לשם ביצוע המעשה, הסתייעו המבקש והנאשם 1, ברכבו של המבקש. בחיפוש אשר נערך ברכבו של המבקש נמצא, בתחתית דלת הנהג, סכין אשר החזיק המבקש שלא כדין.

           באותו היום, 12.8.2010, נעצר המבקש. ביום 19.8.2010, שוחרר המבקש למעצר בית מלא, וביום 5.9.2010, בהתאם להחלטת בית-משפט השלום, הותר למבקש לצאת לעבודה.

הדיון בבית-משפט השלום

4.             ביום 20.9.2011, הרשיע בית-משפט השלום את המבקש, על יסוד הודאתו, בעבירות אשר יוחסו לו בכתב האישום המתוקן, במסגרת הסדר טיעון.

           בהסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים, כי המבקש יודה בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן, וכי, בטרם יגזור בית-המשפט את עונשו, יישלח המבקש לקבלת תסקיר מבחן. עוד הוסכם בין הצדדים, כי לאחר הודייתו של המבקש, יבוטל מעצר הבית הלילי אשר בו היה נתון. הסדר הטיעון לא כלל כל הסכמה לעניין העונש.

5.             ביום 23.5.2012, הגיש שירות המבחן, לבית-משפט השלום, תסקיר מבחן בעניינו של המבקש. מתסקיר המבחן עולה, כי המבקש, ****, אשר בעברו הרחוק היה מעורב בפלילים, על רקע ****. יחד עם זאת, נאמר בתסקיר המבחן, ****, ו"מנהל אורח חיים נורמטיבי". בהמשך, לאחר פירוט נסיבות חייו הקשות של המבקש, נאמר בתסקיר, כי, בניגוד לאבחון אשר נערך למבקש לאחר מעצרו, נראה כי הוא מבין את החומרה שבמעשיו, מביע חרטה כנה, ולוקח אחריות על ביצוע העבירות. עוד ציין שירות המבחן, כי מעשיו של המבקש נעשו על רקע אירועים משבריים בחייו, וכי ניתן להתרשם כי המבקש עתיד להמשיך ולשקם את עצמו, כשם שנהג בשנים האחרונות. אשר על כן, הומלץ בתסקיר, להימנע מהטלת עונש מאסר בפועל על המבקש, בכדי שלא להפגישו "עם אוכלוסיה שולית שממנה הוא מנסה להתנתק". עוד הוסיף שירות המבחן והמליץ, כי היה ויוטל על המבקש עונש של מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, מן הראוי הוא כי העונש יהיה קצר ככל האפשר, בכדי שלא לפגוע בפרנסתו של המבקש, ועל מנת לחזק את תהליך השיקום אשר בו הוא מצוי.

6.             ביום 26.6.2012, נשמעו בבית-משפט השלום טיעונים לעונש בעניינו של המבקש, אשר במסגרתם טענה המשיבה, כי העבירות, אשר בהן הורשע המבקש, משפיעות על הביטחון האישי של הציבור, על איכות החיים, והן טומנות בחובן סיכון אינהרנטי לאלימות כלפי בעלי הרכוש. אשר על כן, וחרף המלצת שירות המבחן, עתרה המאשימה להטלת עונש מאסר בפועל; עונש מאסר על תנאי; קנס ופיצוי למתלוננת; וכן חילוט רכבו של המבקש.

           בהקשר זה ציינה המשיבה, כי הנאשם 1, צירף את ענייננו לתיק אחר אשר היה תלוי ועומד נגדו, והוא הורשע, במסגרת הסדר טיעון, בסיוע לביצוע העבירות, מושא כתב האישום. בית-משפט השלום השית על הנאשם 1, עונש של 10 חודשי מאסר בפועל; הפעיל שני עונשי מאסר מותנים, שירוצו בחופף לעונש המאסר הראשון; קנס כספי בסך של 10,000 ש"ח; ושני עונשי מאסר על תנאי: האחד של 12 חודשים והשני של 3 חודשים.

           בא-כוח המבקש ציין, לקולא, את גילו המבוגר של המבקש; את הימנעותו מפעילות פלילית במשך שני עשורים; את הודאתו המיידית בעובדות כתב האישום; את היעדר המסוכנות מצידו; את מעצר הבית הארוך אשר בו היה נתון; ואת האמור בתסקיר המבחן. אשר על כן, עתר בא-כוח המבקש לעונש מאסר מותנה, וזאת בלבד.

           בהקשר זה, הדגיש בא-כוח המבקש, כי, מבחינת המעשים, אין מקום להבחין בין שני הנאשמים בכתב האישום, שהרי חלקם בביצוע העבירות דומה. לעומת זאת, בעניין העונש, יש להבחין ביניהם, בשים לב לעברו הפלילי העשיר של הנאשם 1 ולמאסרים המותנים, אשר עמדו לחובתו. לנוכח השיקולים לקולא אשר פועלים לטובת המבקש, נטען, כאמור, כי אין מקום להטיל עליו עונש מאסר לריצוי בפועל, ולהסתפק בעונש הצופה פני עתיד.

7.             בפתח גזר דינו, אשר ניתן ביום 15.7.2012, ציין בית-משפט השלום כי "מתחם הענישה בגין עבירות התפרצות וגניבה בצוותא והחזקת סכין, בהצטברן, לאור עקרון ההלימה והאינטרס הציבורי בהגנה על בטחון האזרח, רכושו ופרטיות ביתו, ובהתאם למדיניות הענישה הנוהגת, הינו בין עשרה חודשים לשנתיים".

           בבואו לגזור את עונשו של המבקש, קבע בית-המשפט, כי אין להתעלם מאופי העבירה ואופן ביצועה, המעידים על תכנון מוקדם, כשכל מטרתו של המבקש היא "בצע כסף". בהתייחס לטענות בא-כוח המבקש בנוגע לעונשו של הנאשם 1, קבע בית-המשפט, כי אין מקום לערוך השוואה שני העונשים, שכן, כתב האישום בעניינו של הנאשם 1 תוקן לקולא, לנוכח קשיים ראייתיים שהתגלו, ובניגוד למבקש, הוא לא הורשע בעבירה של החזקת סכין, שלא כדין.

           יחד עם זאת, קבע בית-המשפט, כי ליתן משקל לעקרון אחידות הענישה, ואין להתעלם מעברו הפלילי המכביד של הנאשם 1 ומהמאסרים על תנאי אשר עמדו נגדו, ויש בכך כדי למתן את עונשו של המבקש, לרף התחתון של מתחם הענישה.

           לאחר ששקל בית-המשפט, כשיקולים לקולא, את העובדה כי מדובר, מבחינתו של המבקש, ב"מעידה חד פעמית"; את קבלת האחריות ואת הבעת החרטה מצד המבקש; את הודאתו באשמה; ואת האמור בתסקיר שירות המבחן, גזר בית-משפט השלום על המבקש, 10 חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; 8 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירת רכוש מסוג פשע; ו-6 חודשי מאסר על תנאי, למשך שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של החזקת סכין. בנסיבות העניין, החליט בית-המשפט שלא לחלט את רכבו של המבקש.

הדיון בבית-המשפט המחוזי